<h1>או"ז הלכ' הודאת בעל דין</h1>
<h2>דף עד.</h2>
תניא בתוספתא בפירקין [ב"מ פ"א ה"ו] הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אומר כך השליש נאמן אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אם אין השלישות יוצא מתחת ידו אין השליש נאמן אלא הרי הוא ככל אדם. נראה בעיני דהיינו טעמא דכל זמן שהשלישות בידו רמי אנפשיה ומדכר אבל היכא שיוצא מתחת ידו מסלק הדבר מלבו ולא מדכר. הילכך לא מהימן. אבל אין נראה לפרש שנאמן כשהשלישות בידו משום מיגו דאי בעי יהיב ליה דהא אמר ס"פ זה בורר [סנהדרין ל"א ע"א] ההיא איתתא דנפק שטרא מתותיה ידה אמרה ליה ידענא ביה דפריע הוא איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא אי בעי קלתיה כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרי'. איתיביה רבא לרב נחמן סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מיד שליש או שיצא אחר חיתום שטרות כשר אלמא שליש מהימן תיובתא. ואי איתא הוה ליה לשנוי דהא שליש מהימן כגון דאית ליה מיגו אלא מדלא משני הכי שמע מינה דקים ליה לתלמודא דשליש מהימן אפי' היכא דלית ליה מיגו משום דהימניה וסמך עליו כשהפקיד אצלו אלא הטעם הוי דכל זמן שהשלישות בידו רמי אנפשיה לצורך מה השלישות בידו כדי לקיים שלישותו אבל כשיוצא מידו מתיאש מן הדבר ושכח והכי מתפרשא לי נמי הא דתניא במיצעתא [תוספתא ב"מ שם] נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי את מקחי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא כאחד מכל האדם התם נמי כל זמן שהמקח בידו רמי אנפשיה ומדכר למי ליתן המקח וכשיצא המקח מתחת ידו מתיאש ממנו ושכח ולא מהימן. הילכך הא דפריך בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"א] ליחזי זוזי ממאן נקט ומשני לא צריכא דנקיט מתרוייהו חד מדעתיה וחד בעל כרחיה. התם אסיפא פריך דתני דהיכא דאין מקחו בידו לא מהימן ודלא כפר"ח זצ"ל דפי' דפריך ארישא ופי' דמהימן במיגו דיהיב ליה דהא ליתא דאית לן לפרש דומיא דשלישות דטעמא לאו משום מיגו כדפרי' אלא משום דרמי ודכיר. אלא כפירוש רש"י זצ"ל דפי' דפריך אסיפא.
נראה בעיני דשליש מהימן בלא שבועה כדאמר בפרק התקבל [גיטין ס"ד ע"א] גבי גט ורב חסדא אמר דשליש מהימן דלגירושי' דהא הימניה הרי משמע דהימניה לגמרי דאי בשבועה במאי הימניה הואיל ומשביעו ותו היכן מצאנו שבועה באיסורא אלא ודאי הימניה לגמרי ותו כי פריך התם לרב הונא מהאי בריית' ושני שאני ממון דאיתיהיב למחילה ואי צריך לישבע מאי מחל לו כל נפקד נמי בעי שבועה אע"ג דהימניה שהפקיד בידו אלא ודאי ש"מ שהשליש נאמן בלא שבועה שאינו דומה לנפקד שטוען החזרתי לך שחייב לישבע שלא מסר לו אלא לשמור אבל שליש היינו שמוסרין לו על תנאי כשיקיים תנאו אז ימסור לו לאותו שאמרו לו למסור ועכשיו זה אומר כך היה התנאי ולא קיימת וזה אומר כך היה וקיימתי ועל דעת כן מסרו לו שניהם שכשיקיים התנאי אז ימסרו לו הילכך הוא נאמן יותר משניהם [שהם] סמכו עליו והאמינו לו ונאמן בלא שבועה. וכן משמע מפי' רש"י זצ"ל דפי' התם בהתקבל דאיתיהיב למחילה שאם מחלו מחול הילכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסרו בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול (כל) [על] ממונו ולהאמין כל מה שיאמר. וכן השיב לי מורי רבי' שמחה זצ"ל שהשליש נאמן בלא שבועה.
תניא בסיפא דההיא דלעיל [תוספתא ב"מ שם] נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי אימתי בזמן שהדין לפניו אין הדין לפניו הרי הוא כאחד מכל האדם ופריך עלה בעשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"א] וליחזי זכותא מאן נקט לא צריכא (דקרעי) [דקריע] זכותייהו וניהדר ולידיינינהו למפרע בשודא דדייני התם נמי אית לי לפרש דאסיפא פריך. אבל ברישא שהדין לפניו נאמן אפי' בשאר דין שאינו שודא דדייני דהואיל ועדיין בעלי דינין לפניו הוי דכיר למי זיכה ולמי חייב אבל כשיצאו ממנו שכח ולא מהימן. ודלא כפר"ח זצ"ל דפי' נאמן הדיין לומר לזה זיכיתי ולזה חייבתי בשודא דדייני ובזמן שבעלי דינין עומדין לפניו.
